השעון על הקיר במשרד מתקתק חזק מדי בשעות האלה. שבע וארבעים בערב. הקפה שלי מזמן קר.
היא נכנסת בלי לדפוק. תיקייה כחולה, עבה, מחוזקת בגומייה של ירקן.
"אני רוצה שהוא ישלם."
היא עוד לא התיישבה. אני מצביע על הכיסא. היא יושבת על הקצה, כמו מי שמוכנה לקום וללכת בכל רגע.
קוראים לה נועה. זה לא השם האמיתי שלה, אבל זה מה שנגיד.
היא מספרת מהר. היה לה כסף משפחתי, שהגיע אליה עוד לפני החתונה. בעלה דאז נעשה פתאום מאוד מעורב. חשבונות, סיסמאות, "תני לי, אני אסדר". שנים. ועכשיו, אחרי הגירושין, הוא תובע חצי.
"תמצא עליו משהו. כל דבר."
אני מכיר את המשפט הזה. אנשים אומרים "כל דבר" כשהם עוד לא יודעים מה הם מחפשים.
"נועה, נקמה לא נכנסת לאולם. ראיות כן."
היא שותקת. האצבעות שלה משחקות בגומייה.
אנחנו פותחים בדיקת רקע. שקטה, מסודרת, רק ממקורות חוקיים. עסקים שפתח וסגר. הליכים משפטיים. ומי עמד לידו לפני שהיא הכירה אותו.
ביום התשיעי הדוח מגיע. אני קורא אותו פעמיים.
בעמוד שלוש יש שם של אישה. נישואים קודמים. גירושין מהירים. ובסוף, אותה תביעה על הכסף שלה.
אני מכיר את הריקוד הזה. ראיתי אותו השבוע. בתיקייה הכחולה.
אני מתקשר לנועה. "את יושבת?"
"כן."
"את לא הראשונה."
שקט ארוך בצד השני. ואז, בקול אחר לגמרי: "אז זה לא הייתי אני."
הדוח עבר לעורכת הדין שלה באותו ערב. מה שהיה "היא אומרת, הוא אומר" נהיה דפוס עם תאריכים.
לפגישה הבאה היא הגיעה בלי התיקייה הכחולה.
נקמה מחזיקה לילה אחד. אמת מתועדת מחזיקה תיק.
נשמע לך מוכר? שיחה ראשונה דיסקרטית, בלי התחייבות.
לשיחה בוואטסאפ · חיוג: 050-864-9999
הסיפור מבוסס על סוגי מקרים אמיתיים שטיפלנו בהם. שמות, מקומות ופרטים מזהים שונו. כל פעולה בוצעה במסגרת החוק.
