ארבע אחר הצהריים. הקב"ט של הסניף מוריד את האפוד, נועל את הארונית ונוסע הביתה. הוא עשה את שלו. שבע בבוקר עד ארבע.
הסניף פתוח עוד שש שעות.
המנהל האזורי פרש לפניי גיליון. הפחת בסניף הזה קפץ פי כמה ממה שהיה בשנים הקודמות. "פיטרנו. החלפנו. צמצמנו מלאי. וזה רק עולה."
בעל עסק אחר אמר לי פעם את המשפט שכולם מרגישים ומעטים אומרים: "אני חושד בכולם. ואני שונא את זה."
אז אני לא מתחיל מחשודים. אני מתחיל מלהסתובב.
בוקר במחסן: ספק פורק, ואף אחד לא סופר אחריו. מנהל המחסן נחמד מדי לוויכוח. "הם כבר יודעים," אומר לי מישהו מהצוות, בלי שאשאל.
צהריים בקופות: עובדים קונים בכל קופה ובכל שעה, למרות שהנוהל אומר אחרת.
ערב במעברים: עובד פותח שקית חטיף, אוכל, וממשיך לסדר מדף. אף אחד לא מעיר. גם לא המנהלים.
והקב"ט? בבית. כי המשמרת שלו נגמרת בדיוק כשהסיכון מתחיל.
בסוף היום הבנתי שאין כאן גנב אחד. יש כאן סניף שלמד שאף אחד לא מסתכל.
הדוח שהגשנו לא הצביע על אף עובד. הוא הצביע על שעות, על נקודות, ועל נוהל שכתוב יפה ולא מתקיים. וההמלצה הראשונה בו הייתה פשוטה כמעט עד מבוכה: להזיז את הקב"ט למשמרת ערב.
לפעמים הגנב הכי גדול בעסק הוא לא אדם. הוא השעה שבה אף אחד לא מסתכל.
מזהה את זה אצלך בעסק? שיחה ראשונה דיסקרטית, בלי התחייבות.
לשיחה בוואטסאפ · חיוג: 050-864-9999
הסיפור מבוסס על סוגי מקרים אמיתיים שטיפלנו בהם. שמות, מקומות ופרטים מזהים שונו. כל פעולה בוצעה במסגרת החוק.
